<h1>כתוב שם לראב"ד על שבועות</h1>
<h2>דף ה:</h2>
במאור דף א. ד"ה תנן התם. כתוב שם: תנן התם [נגעים פ"א מ"א] מראות נגעים וכו', עד מדלא קתני שלישית ורביעית. אמר אברהם: איך בלבל דבריו ואין אחד מהם נמלט מן הבלבול מתחיל בטעם אחד ומסיים באחר ואחר כך דבריו דומים למנעלים המטולאים טלאי על גבי טלאי, בתחילה התחיל בקושיא בין שניה לשלישית ורביעית, ואחר כך השלים בצירוף, וטוב היה לו שלא שלח ידו בפירוש הלכה כי אין העולם צריך לו, והיה לו לפרש מאין לו שאם היה רחוקה לא מצטרף עמה כיון שהיא מלמטה.
<h2>דף יד:</h2>
במאור דף א: ד"ה אי דלא ידע. כתוב שם: אי דלא ידע אי שרץ מטמא אי צפרדע מטמא, האי זיל קרי בי רב הוא ולא הויא ידיעה אפילו לרבי דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה, הרי זו מחוסרת ידיעת בית רבו. אמר אברהם: אי זיל קרי בי רב הוא כל שכן מאי מחוסר ידיעה הוא, לא בהעלמות שבנתיים קא מיבעי ליה שידע שנגע בשרץ זה והוא צב, אבל נעלמה ממנו הלכה שאינו יודע שהצב מטמא כלל, ונכנס זה למקדש בהעלם זה ולבסוף נודע לו שהוא מטמא, אם נחשוב אותו שנכנס בהעלם ויהא חייב קרבן, ועל זה הקשו והא ודאי לאו העלם הוא וקרוב למזיד הוא, יפתח הספר ויראה.
<h2>דף יח.</h2>
במאור דף א: ד"ה אמר רבא ודף ב. ד"ה אמר ליה. כתוב שם: אמר רבא תרוייהו תנינא, עד אמר ליה רב אדא בר מתנא כשלא סמוך לוסתה ואפרישה וכו'. אמר אברהם: הא מילתא לא מיחוורא כלל, דכסבור יכולני לבעול אין זה אונס אלא או שגגה או פשיעה והיא קרובה למזיד.
<h2>דף יח:</h2>
במאור דף ג. ד"ה ומי אמר. לרי"ף סי' אלף פד. כתוב שם: [ואפילו בת"ח לשתיהן] כו' עד נמצא זה מתחייב בין בארוכה בין בקצרה שבנדה ואף שיש לו ידיעה בפרישתו שהוא חוטא, שגגת פרישתו תלויה לו בשגגת כניסתו, וכו'. אמר אברהם: זה הפירוש אינו נכון אם תלמיד חכם הוא לזו ולזו היאך יהיה חייב שתים, מה נפשך אם תחשוב אותן שגגה אחת הואיל ומן השגגה הראשונה אירע לו השניה אם כן הוה ליה תחלתו שגגה וסופו בזדון או שני זיתי חלב בהעלם אחד, מחדא מהנך לא פלטה לה. אלא עכ"ר בתלמיד לזו ואין תלמיד לזו שהוא סבור משמש מת פטור והכניסה היתה כעין שגגת שבת וזדון מלאכות שהוא סבור עדיין יש שיעור קודם הוסת. והפרישה משם בין חי בין מת כעין זדון שבת ושגגת מלאכות, שהוא סבור שאין בו איסור ואיפשר כל מה שימהר לצאת יותר מצוה, ומשום הכי חייב שתים.
<h2>דף כ.</h2>
במאור דף ז: ד"ה אלא אמר אביי. לרי"ף סי' אלף קו. כתוב שם: אלא אמר אביי מבטא שבועה מהכא או מבטא שפתיה וכו', עד ומעיקרא קס"ד שאין לחלק בין מפרש לסתם ותרוייהו מתפיס נינהו וכו'. אמר אברהם: ואם כדבריו מה צורך כיום שמת בו וכו', וכבר נשלם נדרו כשאמר הרי עלי שלא לאכול בשר ומה צריך עוד להתפיס בדבר הנדור, ושמואל על זאת הברייתא אמרה לשמעתיה. אבל באמת שאין בגוף הברייתא שלא לאכול בשר, אלא הרי עלי בשר כיום שמת בו אביו וכו', מעתה כל פירושו בטל. אבל עיקרו של דבר דרבא לא פליג אמתפיס בנדר, דודאי מתפיס בנדר נדר הוא לאיסור בל יחל ולמלקות, שהרי בפירוש אמרה תורה [במדבר ל] כי ידור נדר דהתפסה הוא, ולא פליג אלא במתפיס בשבועה ולקרבן, וכי הוה מקשה ליה מברייתא אי זהו איסור האמור בתורה אלמא לשון איסור התפסה הוא הילכך איסור דכתיב נמי גבי שבועות התפסה הוא, אלא לרבא דאמר איסור לאו לשון התפסה הוא אלא או נדר או שבועה ממש הוא קשיא הך ברייתא, ושני ליה תנא לא אאיסור האמור בתורה סתם קאי לפרושי אלא אעיקר נדר קאי והא קא משמע לן דמתפיס בנדר כעיקר נדר הוא כדכתיב [שם] כי ידור נדר, ולאו משום דאיסר משמע לשון התפסה כלל. ולעולם מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ולא מיחייב קרבן, אבל בל יחל מיהא איכא, דהא כתיב נמי או השבע שבועה דהיינו מתפיס בשבועה, מיהו לאיסור בל יחל בלחוד האמור בפרשה, אבל לענין קרבן כי תשבע לבטא בשפתים כתיב [ויקרא ה] בעיקר שבועה ולא בהתפסה, ובהלכות לא נתחוורו דברי הרב ז"ל כהוגן.
<h2>דף כד.</h2>
במאור דף ח. ד"ה משכחת. לרי"ף סי' אלף קט. כתוב שם: משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור וכו' עד סופה כולה, לפיכך לא נראו לי דברי הרב ז"ל. אמר אברהם: בלא האי קושיא האי פירושא לאו כלום, דכי אשתבע ואמר אוכל סתם מסתמא אמאי דשרי ליה אסר נפשיה ואנבלות וטרפות לא חיילא עלייהו שבועה כלל, ואם כן הא ליתא נמי נבלות וטרפות בהן.
<h2>דף כה:</h2>
במאור דף י: ד"ה ומי אמר. לרי"ף סי' אלף קי. כתוב שם: ומי אמר אביי הכי והא אמר אביי מודה רב באומר לחברו שבועה שאיני יודע לך עדות וכו', עד האי קושיא אקשו רבנן קמיה דאביי וסברה אביי וקבלה ופרקה [דלהכי אפקא רחמנא לחייבו על המזיד כשוגג] כו'. אמר אברהם: עיקר הפירוש הוא הכי, שעיקר הקושיא ממה דאמר להו במסקנא ואי במזיד מי איכא תרתי, מכלל דבשוגג איתא לשבועה אלא דלא מיחייב עלה אלא חדא, והשתא מקשי מדאביי אדאביי ובשוגג מי איתא כלל לשבועת בטוי בענין עדות והא אמר אביי וכו'. ומה שכתב בסוף וכיון שכן משכחת לה אנפא אחרינא דאיצטריך קרא לשבועת העדות כי היכי דלא ליחייב קרבן באומר שבועה שאיני יודע לך עדות, כבר יצא מן הסוגיא ויצא לדרך אחרת ותלה העיקר בטפל, והוא סבור דהאי פטור דאמר אביי על שבועת העדות קאמר ואינו אלא על שבועת בטוי, כי לא מצינו מתחייב על שבועת העדות על הכובש אותו אבל משום שבועות בטוי הייתי סובר דליחייב קא משמע לן אביי דפטור משום דליתא בלאו, דאיני יודע לא מתחייב משום שבועות בטוי אלא משום שבועות עדות גרידא, והיינו קושיא דאלמא ליתה לשבועת בטוי בשבועת עדות כלל לא בשוגג ולא במזיד.
<h2>דף כח.</h2>
במאור דף יא: ד"ה אמר רבא. לרי"ף סי' אלף קיד. כתוב שם: אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו וכו', עד וכיון שכן הוא בא רבא ופרש לנו כי כל הנשבע שבועה כזו הרי הוא כאילו אמר בפירוש לא תחול השבועה עלי בשניה שהוא מקום גמר עון השבועה עד שאוכל את הראשונה במזיד וכו'. אמר אברהם: על מה סמך רבא בזה הטעם שיהא זה האיש כאילו אמר בפירוש לא תחול השבועה עליו בשניה שהיא גמר העון עד שאוכל את הראשונה במתכוין בלא שום טעות, ומאין לרבא הא. וכשאכל את האיסור תחלה בשוגג ואחר כך אכל את התנאי במזיד למה לא יהיה כאוכל שבועתו בשוגג ואחר כך נודע לו, כי אכילת התנאי של המזיד זו היא ידיעת שבועתו, ואין זה כלשון משנתנו שהביאה רב מארי סיוע לדברי רבא. והנני מעלה בכאן ראשי דברים בקצרה, אומר תחלה כי התחלת התנאי בזה נקראת ראשונה, לפי שלא תחול השבועה עד שיאכל התנאי. עוד תדע כי התולה שבועתו או נדרו בדבר אחר לא נדע כונתו ולא נתפייס שבועתו על מה שנשבע, אלא אם אכל התנאי בכוונה שהשבועה תלויה בו, כי כל זמן שאינו בענין הזה יש לומר שלא נתכוון זה ליאסר באותו ככר שנשבע עליו, כי אם לזרז עצמו שלא יאכל התנאי, כאדם שאומר יאסרו כל פירות העולם עלי אם אוכל היום שלא נתכוון זה לאסור עליו הפירות כי אם לזרז עצמו שלא יאכל היום, לפיכך: כשאכל התנאי במזיד אז נודע כי השבועה חלה על הככר האחר ולא בא לזרז עצמו על התנאי כי אם על כונת השבועה עצמה, ואם אכלה בשוגג שלא זכר שנתלה עליה שום דבר לא חלה השבועה על אותו ככר שנשבע עליו כי לא בא אלא לזרז עצמו על זה התנאי, שאילו היה זוכר שנתלה עליה האחר לא היה אוכל אותה. עתה אפרש, שאם אכל הראשונה בשוגג שהוא התנאי והשניה שהיא השבועה במזיד פטור ממלקות וכל שכן מקרבן, וזו היא שלא חלה השבועה על השנייה הואיל והתנאי הוא שוגג, ואם אכל הראשונה במזיד והשניה בשוגג כבר חלה עליה שבועה משעה שאוכל התנאי בכונה והוי שוגג על שבועת בטוי וחייב קרבן, שתיהן בשוגג פטור מהכל כטעם שפירשתי לשגגת התנאי, שתיהן במזיד חייב מלקות לדעת מי שאמר התראת ספק שמה התראה, וכן תלאן זו בזו על זה הדרך הוא הולך, וזדון עצמה הוא שזוכר שנשבע עליה, ושגגת חברתה שאינו זוכר שהאחרת תלויה בה, והכל הולך על הדרך הראשון. והייתי יכול לפרש, הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור איזו מהן שתהא ראשונה, שאם היתה השניה התנאי ראשונה כיון שהוא שוגג אין כאן עוד חיוב שבועה כאשר פירשתי, ואם היתה השבועה ראשונה ואכלה שוגג אפילו אכל השניה מזיד הוא פטור מן הכל ואע"פ שנודע לו עכשיו שחלה השבועה על הראשונה שאכל למפרע אפ"ה פטור, מאי טעמא דבעידנא דאכל לשבועתיה לא שב מידיעתו הוא ומשום דתליא בתנאי. מיהו כולה שמעתא לא סגי לה בהכי אלא במאי דפרישנא.
<h2>דף כט.</h2>
במאור דף יב: ד"ה כתב הרי"ף. לרי"ף סי' אלף קיז. כתוב שם: כתב הרי"ף ז"ל בהלכות, ירושלמי [פ"ג ה"ד] שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל הפסח וכו', עד הילכך איני יודע טעמו של הירושלמי הזה ואין לנו ללמוד ממנו. אמר אברהם: ומאי קא קשיא ליה. אמת הוא זה שאם נשבע שיאכל נבלה ושחוטה אין עליו שבועת נבלה כדי שיאכלנה, ושבועת שוא היא כשנשבע על הנבלה שאין דוחין את העבירה בידים מפני השבועה, אבל כשנשבע לאסר על עצמו והוסיף האיסור על ההיתר השבועה חלה בכל להוסיף איסור שבועה על איסור נבלה ולחייבו שבועה על שתיהן לפי שאין הנבלה נדחית בכך. מיהו אי נשבע על הנבלה לבד פטור, וכן אם נשבע שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב דין אחד להן ולמי שנשבע לאכל נבלה פטור, אבל אם נשבע על כל צל או שלא לאכול לחם בלילי הפסח זה הוא איסור כולל ומתוך שחלה עליו שבועה על צל שאינו של מצוה חלה עליו על צל של סוכה ואסור לישב דשב ואל תעשה הוא ומהניא ביה שבועת כולל. אבל היה לו להקשות על הירושלמי ממה שאמרו במסכת תענית [דף יב.] יחיד שקבל עליו תענית שני וחמישי של כל השנה ופגעו בו ימים טובים הכתובים במגילת תענית אם נדרו קודם לגזרתנו תבטל גזרתנו מפני נדרו ואם גזרתנו קודם לנדרו יבטל נדרו מפני גזרתנו, והלא שבועת כולל היא ולמה יבטל נדרו מפני גזרתנו וכי גזרתנו חמורה מגזרת מרע"ה, והרי הוא מבטל לאכילת מצה בנדר כולל ואע"פ שקדמה תורתנו לנדרו. זה בודאי צריך תירוץ, ואיפשר שבשעה שתקנו אלו הימים התנו עליהם כך שלא יהא אדם רשאי לדחות אותם בשום נדר, והם הם שעשו חזוק לדבריהם, כמו שעשו בלפניהם ולאחריהם. וכן מוכיח במקומו. ויש אצלנו עוד דברים על הענין.
<h2>דף לח.</h2>
במאור דף יז. ד"ה תן לי. לרי"ף סי' אלף קח. כתוב שם: תן לי פקדון תשומת יד וכו', עד אבל גבי תובעין ליכא למימר הכי שתהא פרוטה מכולם מצטרפת וכו'. אמר אברהם: זה לקח מן הרב רבי יוסף הלוי ז"ל [חידושי ר"י מיגאש שבועות דף לח ד"ה לענין חטים] מה שנחלק עליו ונראין דברי תלמיד. ואני אומר בין שיהא כזה או כזה הקושיא אינה קושיא, דהא אמרינן עלה בפירוש דפרטי קא חשיב כללי לא קא חשיב, ואפילו מיחייב נמי אכללי דחמשה תובעין דכללי לא קא חשיב. ועוד כיון דאמר שבועה שאין לכם בידי פקדון ותשומת יד וכו' כי הדר אמר מרישא לא לך ולא לך וכו' ומני להו כולהו שבועה קמייתא דכללא, על כרחך שבועה באפי נפשה היא, מה שאין כן בחד גברא ותביעות הרבה דכי אמר מעיקרא שבועה שאין לך בידי והדר אמר פקדון תשומת יד איכא למימר כללא קמא אדעתא דפרטא אמר ליה, אלא הכא כיון דקא מני להו חד וחד כללא קמא למאי אפקיה, ותו לא מידי. תדע דהא אקשינן בגמרא מדתני רבי חייא הרי כאן ט"ו חטאות, ואם איתא דאכללא נמי מיחייב עשרין הויין, והך תיובתא ודאי אכללא דחמשה תובעין חטים וכוסמין ושעורים היא, ושני ליה דפרטא קא חשיב דכללי לא קא חשיב, אלמא מיחייב נמי אכללי דתובעין.
<h2>דף לח:</h2>
במאור דף יז. ד"ה כתב הר"ר יוסף. לרי"ף סי' אלף קמה. כתוב שם: כתב הרב רבי יוסף הלוי ז"ל שתי כסף כספים דאית מינייהו בדינר וכו', עד נמצאו שתי כסף ל"ב חבות שהוא שליש הדינר. אמר אברהם: שמא החכם שיער במקומו שהדינר נתמעט או שמא המ0עִין נתמעטו וחזרו להיות שמנה בדינר צורי, אך על חשבון הפרוטות לא אדע לו טענה, ושמא טעות סופר היא, כי יש עוד טעות אחרת בכלל דבריו שאמר דהאי כסף טענת כסף מדינה היא, וזה לא איפשר, דאם כן אפילו לחשבונו לא יבוא זה החשבון כי אם פחות הרבה. ועוד דבהדיא אמרינן בקידושין [דף יא] דהאי כסף קצוב הוא וכסף צורי הוא, והגירסא ודאי שאמרה בעד אחד טעות סופר היה אבל מה שכתב בשבועת שומרים דלא בעינן טענת שתי כסף יפה אמר, דכיון דלא בעינן כפירה והודאה, דלא סבירא לן כרמי בר חמא [ב"ק דף קז.] אלא כרבי חייא בר יוסף דאמר [שם] עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה במלוה הוא דכתיב, הילכך שתי כסף נמי לא בעינן, דכסף וכלים אמלוה הוא דכתיבי כדאמרינן [דף מ:] טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן חייב לכך יצאו כלים למה שהן אלמא כולא מילתא אמלוה שדינן ליה ומפקינן לה משומרין כי היכי דמפקינן להודאה במקצת דמפקינן לה משומרים אע"ג דכתיבא גבייהו ושדינן לה אמלוה מטעמא דרבה [דף מב: וש"נ] הם הכי נמי לשתי כסף דאיפשר בכפירת שתי כסף הוא דרמא רחמנא שבועה עליה דילמא אשתמוטי משתמיטו ליה, אבל בציר מהכי אי לאו דקושטא הוא לא הוה כפר ביה באשתמוטי דמילתא זוטרתי היא. אבל בשבועת שומרים דלא ידע ביה אימר אפילו בפרוטה נמי, וטעמא דמסתבר הוא, ולישנא דגמרא [דף מ.] נמי הכי משמע דקאמר לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לוה.
<h2>דף מב.</h2>
במאור דף כב. ד"ה ההוא דאמר. לרי"ף סי' אלף קנו. כתוב שם: ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כבי תרי וכו', עד ובדין דלימא ליה זיל אודי באנפי רב ששת כי היכי דאודית באפי אלא לפרסומי מילתא דפורענא אמר ליה זיל אייתינהו. אמר אברהם: האי מילתא לאו כלום הוא, דלאו חליצה היא דבעינן פרסומי מילתא, אבל הכי קאמר ליה מאי אמרת לקיומיה תנאה זיל אייתינהו וכו', כלומר ואי לא מצית לאייתינהו ולא מפייסת עד דמקיים תנאיה לדידך הוא דאפסידו ולא מצית למיתבעיה מידי. ולענין שאלתא לא דמיא ההיא מילתא לההוא מעשה דרב נחמן, דהאי כיון [ד]אמר ליה לא תפרעון אלא באפי תרי דתנן הילכתא אי לאו דאודי כולי עלמא הוו פסילי לגביה לגופא דפרעון, ואי הדר האי גברא וכפר ביה בדרב נחמן ובחד דעלמא דהוה גביה מצי כפר אבל במאן דאמר ליה לחבריה מהימנת עלי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא הכי קאמר ליה אי אמרי תרי פרעתי ואת מכחשת מכחיש להו אבל בהודאה דנפשיה לא דאיהו נאמן יותר ממאה עדים, וכל הודאה דנפשיה הימניה טפי מסהדי.
<h2>דף מד.</h2>
במאור דף כה. ד"ה כתב הרי"ף. לרי"ף סי' אלף קסח. כתוב שם: כתב הרי"ף ז"ל והילכתא המלוה את חברו על המשכון וכו' עד ולא היא דכיון דבעל חוב קונה משכון אפילו באונס נמי מחייב ביה וכו'. אמר אברהם: אף אני כך כתבתי והבאתי עליו ראיות ברורות, ומה שכתב וכדאוקמה בדרבה ורב יוסף כשאבד שלא באונס לא בפשיעה אלא באונס דגניבה ואבידה דשומר שכר חייב בה דלא הוי אונס לגביה, ופשיעה נמי לא הוי דשומר חנם פטור בהו.
<h2>דף מו.</h2>
במאור דף כו: ד"ה שלחו ליה. לרי"ף סי' אלף קע. כתוב שם: שלחו ליה מבי רב לשמואל אומן אומר שתים קצצת לי וכו', עד וסבירא לן עירוב פרשיות כתוב כאן בהדי פרשתא דאם כסף תלוה. אמר אברהם: הטעם הזה חלוש הוא מאד כי הטעם שיש בכל מודה מקצת יש בשכירות, ואנן משומרים מעקרינן לה משום דלא שייך ביה ההוא טעמא, והכא דשייך ביה אמאי ס"ד דלית ביה ההוא דינא, אלא טעמא דמילתא דקס"ד דלאחר זמנו קאי ומשום דאית ביה מילתא יתירתא חזקה אין בעל הבית עובר משום בל תלין [דף מה:] ועוד אין שכיר משהא שכרו, ומשום הכי סברינן למימר דאפילו מודה מקצת פטור בלא שבועה, וקשיא לשמואל דאמר דינא דשכיר בשבועה לגבי קציצה כשאר מודה מקצת הטענה הוי ובתוך זמנו נשבע ונפטר, אם כן לאחר זמנו אמאי פטר בלא שבועה, אטו במודה מקצת דעלמא מי ליכא למימר מיגו ואפ"ה רחמנא רחמא עליה שבועה הכא נמי לישתבע. ועוד יש לפרש דבתוך זמנו קאי והכי אקשינן, אי אמרת בשלמא דקציצה לא דכירי אינשי משום הכי לא שדינן עילויה שבועה ולא על שכיר. דכי ליתיה הודאה במקצת הויא לגבי בעל הבית שבועה דרבנן, והפכוה אשכיר משום כדי חייו ומשום בעל הבית טרוד בפועליו והויא לה כשבועתא דרבנן דמהפכינן להו, והשתא דאיכא הודאה במקצת דהויא שבועה דאורייתא לית בה דין היפוך ואשתבועי נמי לא מחייבינן ליה משום דטריד הוא ואיני יודע נמי לא קאמר, משום הכי פקע שכיר לפי שאין מוסרים שבועה למי שדומה לחשוד. אלא אי אמרת דכירי לישתבע.
כתוב שם: ומינה שמעינן למאי דכתב הרי"ף ז"ל [ב"מ סי' תקפו דף ע.] בסכינא דאשכבתא בפרק המקבל [שם דף קטז.] רבא אמר לא צריך למיקם עלה בדינא יכול לטעון עד כדי דמיהן ונשבע ונוטל, לאו שבועה חמורה היא, אלא קלה, כדין שבועת היסת היא שנשבע ולא משלם, דאם איתה דשבועה חמורה כדין כל נשבע ונוטל לא הוי תאני הכא על בעל הבית להביא ראיה וכו'. אמר אברהם: באמת וברור זאת היתה קשה לנו כל הימים על מה שחברו כל המחברים שנשבע על משכונו שהוא כשבועת המשנה. ואם כשהטלית ביד האומן האומן נשבע שבועת המשנה על משכונו. מה בין זה להיכא דנתנה לו בזמנו שהוא נשבע ונוטל, והלא שתיהן שבועת המשנה הן בחפץ. עוד אני אומר תמה אני מאין הוציאו אותה, כי מאחר דאיכא מיגו כי היכי דבלוקח ליכא שבועה חמורה במשכון מאי טעמא איתא, והא מתניתא [דף מה:] נמי קשיא עליהן כדאמרן. ואיכא למימר דכל זמן שהטלית ביד אומן, אי אמר ליה אומן השבע וטול חפצך מצי מהפיך עלויה דהוה ליה בעל הבית נמי נשבע ונוטל, אבל כשנתנה לו לא מצי מהפיך ואי לא בעי אשתבועי לא שקיל ולא מידי. וטעמא דמסתבר הוא. מיהו תמיהא לי מאין הוציאו אותה, ואני סבור כי הראשון שאמר אותה לא אמרה אלא על מארי חושלא דתפסינהו להנהו עיזי [ב"ב דף לו.] ואמרו רבנן עליה דיכול לטעון עד כדי דמיהן וההיא ודאי שבועה בעי דהא לא ידע מארי עיזי לההיא נזקא כמה הוה, וכל מידי דלא איפשר ליה למידע לנתבע וקא בעי תובע למיגבה מיניה לא גביא אלא בשבועה, כדין המוציא הוצאות על נכסי אשתו [כתובות דף עט:], וכדין המכיר כליו וספריו ביד אחר [ב"ק דף קיד:] שישבע זה כמה הוציא ויטול. על זה הענין נאמרה שבועה זו תחלה. והבאים אחריו נסתבכו בה ואמרו על כל משכון, ואפשר שהיתה טעות בידם או אנו הטועים. ויש לי קושיא אחרת על דבריהם, ממה שאמר [ב"ב דף לב:] רבה בר שרשום דהוה קאזיל אכיל לארעא דיתמי, אמר זוזי יתירי אית לי גבייהו ואי בעינא לאיפרועי בעינא אישתבועי כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים וכולה מילתא כדאיתא, והשתא קשיא דרבה בר שרשום כעין טוען על המשכון הוה, ואפילו לדבריו איך ניצל משבועה חמורה, והכא ודאי ליכא למימר דההיא שבועה מצי מהפיך לה כדכתיבנא לעיל בענין אומן דהא בהדי יתומים אית ליה האי דינא ואינהו לא מצי לאישתבועי, ואם כן למה ליה לאביי למימר לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא אית ליה קלא דארעא דיתמי היא, לימא ליה מאי אהנית לך השתא נמי אישתבע ושקול. ואיכא למימר דרבה בר שרשום בשתיקה הוה אכיל עד דשלמי זוזי ובתר דאכל תו לא משבעינן ליה. ואביי נמי דלא אהדר ליה הכי כדאמרן אימר הכי קאמר דאפילו מהאי ארעא נמי לא מגבי ואפילו בשבועה, אלא מזבורית מגבו לך דלגבי הך ארעא לא מהני לך מגו ולא תפיסה. כל זה הטורח להעמיד דברי הגאונים ז"ל, אבל איני יודע על מה סמכו ומי הכניסם בטורח הזה.
<h2>דף מז:</h2>
במאור דף ל. ד"ה אמר רבי. לרי"ף סי' אלף קסז. כתוב שם: אמר רבי טורח שבועה זו למה וכו' עד סופו, וזה הת"ש מוכיח אכל מה שפירשנו למעלה ולאפוקי מבעלי הפירושין שפירשוה בענין אחר. אמר אברהם: למה שבש הספרים המדוייקים והגרסאות המדוקדקות והוא לא תיקן, שהרי נהג דברי רבי כדעת מי שאין הלכה כמותו והוא בן ננס. ואם יאמר מקשה הוא על דבריו ומה השיב לו רבי חייא על הקושיא, והלא לא אמר כי אם דברי תנא קמא שפירש רבי חייא יותר ממה שאמר תנא קמא, וכי רבי לא היה יודע דעת תנא קמא כרבי חייא ומה היה צריך לפירושו, והוא לא נסתפק אלא בדברי בן ננס ועליו היתה הקושיא לדבריו, ומי שמע כזאת, הוא היה מקשה על בן ננס, והוא פירש לו דברי תנא קמא. ועוד כי לשון טורח שבועה זו למה, איך יתכן לפירושו, והלא אין הטורח כי אם על התשלומין וטוב הוא שיטרח בעבור התשלומין. ועוד מה זה שאמר ואם איתא לבעל הבית מיבעי ליה, ורבי לא בירר דבריו כמאן סבירא ליה אי כתנא קמא או מחלוקת שלישית. ועוד לדבריו למה לא פירש הקושיא דרבי על תנא קמא ויאמר שבועת חנוני למה, כלומר ומה יטול אפילו בשבועה. ולפי פירושו זה היה יותר טוב לו לפרש, אבל מכל מקום התשובה שהשיב לו רבי חייא לא תבוא בטוב לא לפי פירושו ולא לזה הפירוש, כי רבי חייא לא פירש שום טעם יותר ממה שאמר תנא קמא לפי דרכו. עתה אפרש דברי רבי כדי לפרסם טעותו של זה וחלישות סברתו בזה. אנחנו כך קבלנו דרבי על תנא קמא קא מתמה, כי הוא סבור דחנוני נשבע ונוטל מבעל הבית ופועלים נשבעים ונוטלים מן החנוני. והטעם כיון שהפועלים נמחו אצל חנוני ועל זו ההמחאה נפטר בעל הבית מבל תלין [ב"מ דף קיג.] כבר נסמכו על החנוני ואין להם עוד על בעל הבית כלום, ועל זה תמה רבי ואמר טורח שבועה זו למה, מאחר שהחנוני נוטל מזה ונותן לזה ובעל הבית אינו פורע אלא פעם אחת למה יצטרך שבועה לזה ולזה אלא יתן בעל הבית לפועלים בלא שבועה, אי נמי התמה על החנוני מה הנאה יש לו בשבועתו, ואמר לו רבי חייא לא כמו שאתה סובר אלא שניהם נשבעין ונוטלים מבעל הבית כלומר שלא נפטר בעל הבית מן הפועלים בהמחאתן אצל החנוני. זהו הדרך אשר דרכו הראשונים ז"ל.
<h2>דף מח.</h2>
במאור דף ל: ד"ה אמר לחנוני. לרי"ף סי' אלף קעט. כתוב שם: אמר לחנוני תן לי בדינר פירות וכו' עד סוף ההלכה. אמר אברהם: מה שפירש בדברי רבי יהודה שאינו חולק אלא על תרי בבי קמאי דחנוני ושולחני פטור בעל הבית משבועה, זהו האמת, וכבר כתוב כן בהלכות שלי שלשים שנה. אבל מה שאמר באימתי דרבי יהודא לחלוק הוא זאת היא שגגה, ואע"פ שנמצא במעט מקומות שהוא בא לחלוק רוב המקומות לפרש הוא, ובמקום הזה אינו נכון להיות חולק כי לא פירש רבי יהודה במשנתנו דין הנשבעים כי אם דין שאינם נשבעים, שהרי המוציא מחברו עליו הראיה לדבריו אינם מן הנשבעים, אם כן אימתי זה לפרש הוא כאשר פירש הרב ז"ל בהלכותיו אבל לא לענין פירושו כאשר הוא כתוב אצלי.
במאור דף לא. ד"ה אם איתא. לרי"ף סי' אלף קעו. כתוב שם: אם איתא וכו' עד סוף. ופריקנא לדבריו דרבי אמי קאמר וליה לא סבירא ליה וכו'. זהו תורף פירוש הרב ז"ל, ופירוש נאה הוא. אמר אברהם: טוב הוא הפירוש אבל הוא לא האיר אותו כל הצורך ומי שאינו בקי לא יועיל מדבריו. ושרש הדבר בקצרה, מדאמר רב נחמן כששניהם חשודים יחלוקו אלמא אלימא שבועה דרבנן כעין שבועה דאורייתא דאי לא מצי משתבע ליה פקע, דכיון דשניהם חשודים הנתבע חייב שבועה דאורייתא והתובע שהשבועה נהפכת עליו היא שבועה דרבנן ומשום הכי מפקעו תרוייהו ויחלוקו. והיינו דאמרינן איתא דרב ושמואל דשבועת מלוה ליתומים דרבנן היא, וכיון דעל היתומים דיליה רמיא שבועה ולא מצו משתבעי ליה בדינא מפקעי כאילו היא שבועה דאורייתא, ואי הוה מספקא ליה הא מילתא דשבועה דרבנן אי אלימא כשבועה דאורייתא לאפקועי ממונא אם כן יחלוקו אמאי, נכי ריבעא איבעי ליה למימר, כי מי שנתחייב שבועת התורה יפסיד מחצה בלי ספק, ומי שנתחייב שבועה דרבנן שהיא שבועת ההיפוך יפסיד חצי מחצה, נמצא הנתבע משלם ג' חלקים ומפסיד התובע הרביע. זהו דרך לפירוש הרב ז"ל. ויש דרך אחרת טוב כזה שלא כפירוש הראשון של זה והוא בהפך מפירוש הרב ז"ל, שהקושיא דרב נחמן לית ליה דרב ושמואל, והוא כתוב אצלנו. ומה שכתב ששמע משם חכמי נרבונא הגדולים, כיון דמסקנא דגמרא [דף מח:] דיינא דעבד כרבי אלעזר עבד וכו' אנן לכתחלה עבדינן כרב ושמואל בשטר שאין בו נאמנות אבל בשטר שיש בו נאמנות לא מקילינן ביה תרי קולי, [קולא] דאבא שאול בן אימא מרים [כתובות דף פז:] וקולא דרב ושמואל, ולכתחלה עבדינן כרבי אלעזר. זה הדין לא נהג אלא בנרבונא, אבל אנן כדברי הרב ז"ל דיינינן, דאי לא כל נאמנות שאנו כותבין עתה בכתובות בין ממנו בין מיורשיו לא יועיל כלום.
<h2>דף מח:</h2>
במאור דף לב. ד"ה ראיתי לרבינו. לרי"ף סי' אלף קפא. כתוב שם: ונשאלה שאלה מלפני הרב רבי משה ב"ר יוסף וכו', עד והריני מוסר לך כלל גדול בדין חשוד על השבועה וכו', עד כיון דאיכא בידיה שטרא דמקוים שקילי בלא שבועה, והוא הדין לחנוני על פנקסו וכל מאי דדמי ליה שדינן היה מן התורה ליטול בלא שבועה וכו'. אמר אברהם: חס ושלום לא תהיה כזאת בישראל כי חנוני אם חשוד הוא לא יטול כלום, וכמעט כי החנוני מן הדין אפילו בשבועה לא יטול שהרי הוא כעין מנה לי בידך והלה אומר איני יודע שהוא פטור. ועוד כי הפועלים מכחישים אותו ונוטלים מבעל הבית אלא שסמכו חכמים את הדבר לחזקת שליח עושה שליחותו [גיטין דף סד:] ונתנו לו בשבועה ואעפ"כ אינו אלא תקון חכמים כי איך תוציא חזקה זו מחזקת ממון ביד בעליו, אבל מפני שהוא חנוני המקיפו תקנה היא לבעל הבית כדי שיקיפנו תמיד לפיכך תקנו לו שישבע ויטול. ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן בע"ז פרק השוכר [דף סג:] בחנוני המקיפו, דכיון דאורחיה לאקופי ליה קני ליה דינר גביה. גם בחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים איני מודה לו, אלא לאידך גיסא שאני אומר שיטול בלא שבועה, והטעם משום דלא גרע ממת, שהרי אמרו [דף מה.] אם אמר המלוה בשעת מיתה שאינו פרוע היתומים שלו נוטלים מן היתומים של לוה בלא שבועה ואע"פ שהיה חייב לישבע על דבורו זה וזה החשוד שהוא אומר אינו פרוע נחשוב אותו כאלו אמר ומת ויהיה כיתומיו שיטלו בלא שבועה.
במאור דף לג. ד"ה והריני מוסר. לרי"ף סי' אלף קעט. כתוב שם: והוא הדין לחנוני וכל דדמי ליה וכו'. אמר אברהם: זה ארבעים שנה כתבתיה כן בהלכות הרב ז"ל במסכת כתובות. כתוב שם: וחשוד שהוא מן הנשבעים שבתורה אם במודה מקצת ועד אחד הרי דינו מפורש במשנה ובגמרא בדין שכנגדו חשוד על השבועה, ואם הוא מדין שומרים כיון שאין כנגדו יכול לישבע, לפי שאינו בא עליו בטענת ברי הרי הוא בדין היו שניהם חשודים. אמר אברהם: גם בזו איני מודה לו כי מאחר שהתובע בא בטענת שמא אין לנו עליו להכריעו לכף חובה, וכל עסק שבועה שביניהם האמור פ' השואל [ב"מ דף צ"ז:] כ"ש כשהוא אומר טענת ברי הוא משלם, אבל כשהתובע בא בטענת שמא אף על פי שיש ביניהם עסק שבועה פטור, דוק ותשכח.
